פרק ראשון: במאורת הדובים
אבי בא לעולם בדרך מעניינת: סבתי נעצרה בטיהור הגדול כבתם של אויבי העם בעודה במחלקה האחרונה של הגימנסיה. אביה היה אחד המהנדסים, שרידי המשטר הישן, שחברו לאויבי המהפכה בחוץ לארץ ובסיוע רעייתו, אם סבתי המנוחה, חיבל בשירות הבריטים בסכר שבנה. מטבע הדברים קיבלו שניהם שבעה גרם בעורף בחצר הפנימית של לוביאנקה הגדולה, שרצפתה היתה משופעת לנקז את הדם.
בשל חומרת מעללי הוריה לא נשלחה סבתי לבית יתומים כמקובל, אלא לאחד ממחנות המאסר שהקיפו את העיר וורקוטה שבמחוז קומי, מעבר לחוג הקוטב, ומשמעות שמה בערך ״מאורת דובים״. היות ובצעירותה לקתה סבתי בפזיזות ויהירות שקשה אף להסבירן, התעלמה מעצותיהן הנבונות של האסירות הותיקות עמן נסעה בקרונות המשא שלושה שבועות עד שהגיעו למחנה, וסירבה להצעתו של אחד הקצינים שהתרשם מיופיה בעת שהוצעדה עירומה יחד עם חברותיה לפני הסגל, ובהימנעה מההזדמנות לעבוד בבקתתו כמשרתת שתכבס את בגדיו ותנקה את תאו ותטגן תפוחי אדמה בשומן חזיר על כירת הבנזין הקטנה, ותנום במיטתו המוצעת, מתחת לכסת האווזים מלפני המהפכה שסחב עמו למחנה כל הדרך מבית הקורות של משפחתו בוורנייז׳, המיטה על עצמה את אסון אפיסת הכוחות שבעבודות הכלליות.
כתום זמן מה בו הועבדה בפרך בהעמסת מריצות העפר שרצו על שבילי הקרח המוליכים אל המכרה, מרוצצות גפיים בהחליקן לצדדים בערפל הארקטי המתאבך, הצרה מרה על טיפשותה, עד שלמזלה עלה חומה מאוד. באחד הערבים בהם חזרה עם חברותיה מהמכרה התעלפה, ולמרבה הפלא נלקחה למרפאה. שם שכבה לצד אסירה שחפנית שהפליגה בשבחי ההריון, שהנשים שזכו בו הוזנו בתפריט דיאטה עשיר. עמלן הוקל והופסק כליל בתום החודש השישי, אז הועברו למחנה מיוחד ליולדות.
יהירה שהיתה, הבינה סבתי שאם לא ינתן לה זמן להסתגל ולהכיר את הלכות המקום הנורא אליו התגלגלה לא תוציא בו את שנתה, וגווייתה תתווסף לערימה שכבר סודרה באחד מהצריפים הבלתי מחוממים, בציפיה לשמש אפריל שתפשיר את הקרח הגיאולוגי די הצורך לחפור קברים. לאחר ששוחחה ממושכות עם החובשת, השתכנעה זו ברחמיה לדבר על ליבו של הרופא להותירה במרפאה לכמה ימים נוספים, אותם בילתה במשכב פרוע עם כל גבר שרצה בה באיזור, וכאלה היו רבים, כי היתה אז מין גימנזיסטית שכזו, כמו לארה אצל פסטרנק, עד שלא רק הקצינים שיתפו עמה פעולה בשמחה, גם הרופא עצמו ושומרי המגדלים שכונו ״תוכים״, הטבחים הבריונים, עובדי המשרדים השנואים על הכל, חשמלאים וטכנאים ונהגים וצוערים וזקים סתם ואפילו שניים מהבריגדירים שליבם ברזל.
מזלה הוסיף להאיר כאשר הרתה ונשלחה אל מחנה היולדות, שם שאבה מפקדת בכירה שהגיעה לסיור ריגוש ממצוקתה שנדמתה לה כנכלמת, והיא לקחה עמה את סבתי למחנה הראשי וורקוטלאג, שם חלקו דירה קטנה בקומתו השניה של אחד מבנייני הסגל החדשים, אלה שלא נצרכו עוד לצחנת תנורי הברזל המוסקים בסולר, שכן צנרת קיטור לוהט נמשכה אליהם מתחנת הכח.
כדי להמנע מן ההכרח למסרו הוצג התינוק כאחיינה של המפקדת אשר התייתם במפתיע, וסבתי כקרובתה הרחוקה שהתמנתה בפרוטקציה כאחראית על חדר התרבות, המקום היחיד במחנה בו יכלו האסירים להתרווח מעט, לקרוא עיתון בן חודשיים או לשמוע תקליט. זה היה תפקיד נחשק בשל זכויות היתר הרבות שהביא עמו, שחלקן הגדול ניתנו כתגמול על שימוש פרטי בחדר לזמן מה בידי קצינים ועובדים מומחים, החל בוודקה הבלתי חוקית שזיקקו ליד הגנרטורים ועד לגישה נוחה לבית המרחץ שגם הוא חומם בקיטור, ונחשב על דעת הכל למקום היחיד בוורקוטה רבתי שנעים איכשהו לבלות בו, ולו זמן קצר.
אך לולא נהגה באופן כה פרוץ, טענתי כשהתלוננה בעוגמה כי עדיף כבר היה לכבס את תחתוניו של אותו קצין, הרי לא הייתי נולד! על כך השיבה סבתא שבדבר אחד הבולשביקים צדקו - סלידתם המטריאליסטית מאמירות מופשטות. היית נולד, לא היית. אני - עשרים שנה ישבתי באמת. מצלצול עד צלצול. ואני אומרת לך, היא היתה אומרת לי, שתזכור: יותר טוב היה להיות אלף שנה משרתת של חוליגן כזה כמו האנטון ההוא, שבטח גם הרביץ חזק, הם כולם פראי-אדם שמה אצל הדובים הלבנים, במקום לחיות - אפילו קיץ אחד! - כרעייתה של פודפולקובניק מהאן קה וה דה.
חרף האופן הפרוץ לשמצה בו הרתה היתה סבתי משוכנעת כל ימיה, מסיבות שסירבה בכל תוקף להסביר והעלו סומק חשוד בלחייה אף משהגיעה לגבורות, שאבי הוא בנו של אחד המהנדסים דוקא, איליה אברמוביץ׳, שכאחרים מבני עמו הסתדר איכשהו לעבוד במשרד ולא במכרה הפחם.
איליה אברמוביץ׳ זה נהג באופן שאינו הולם כלל את הסטריאוטיפ הלאומי, ועורר טינה רבה שלא הביאה לסילוקו רק בשל היותו מהנדס יוצא דופן ברמתו המקצועית. הפושע, סיפרה בהערצה, שתה לשכרה בכל פעם בה עלה בידו, והסתבך בקטטות אגרופים פרועות, תוצאת רדיפתו ההוללת את האסירות ואפילו עובדות חופשיות שנמלטו למראהו כחתולות בשל מנהגו הנלוז לדחקן לפינות אפלות ולשגלן, לרוב זעמם של פטרוניהן שנכשלו שוב ושוב בנסיונם לסלקו מהמחנה.
״מי יודע כמה ילדים יש לו כבר, לחוליגן.״ גנחה סבתא. ״אותו פרצוף בדיוק היה להם, לאבא שלך ולו.״ היתה אומרת לאבי. ״ויותר חשוב, אותה הבעה.״ דייקה. ״של דגנרט.״
בזכות המפקדת נחשב אבי לבן משפחות הסגל, וככזה זכה להתחנך בעיר המחוז שהוקמה כדי לספק את צרכי המסחר, התרבות והחינוך של סוהרי המחנות, אליה הוסע מדי יום במשאית נובחת, עטוף במעילים רבים ובכיסו לחם שחור מרוח בשומן, שם זכה בבוא העת לעמוד במדי פיוניר מגוהצים על במת אולם התרבות לעיני אמו שהתגאתה בו עד כדי כך שהתגברה על סלידתה המובנת מאליה כלפי הצפרדע החנוטה שבשבחה דיקלם, זקוף כנר בסערת מחיאות הכפיים:
״לנין - מגדלור. לנין - פעמון!”
כשמלאו לאבי ארבע עשרה נאסרה פטרוניתה של סבתי ונעלמה מן העין. בשש השנים שנותרו לסבתא עד תום המועד חששה מדי יום פן יקרה כך גם לה, אך לתדהמתה זכתה לא רק לשחרור, אלא אפילו להבטחה קלושה כלשהי לרהבטיליזציה עתידית, ברוח התקופה. בעצם, סטלין כבר הספיק למות בינתיים, ואבי זרק את כובעו לאוויר יחד עם האסירים הצוהלים, מול פרצופו של המפקד שבישר להם את הידיעה המרה בקול נשבר, וניצל ממאסר מיידי רק בגלל הערפל הארקטי המסתחרר שהקשה על השומרים, אבל לקח לפאחאן המשופם, לחשה סבתא בשנאה שלא שככה, עוד כמה וכמה שנים עד שמת סופית, ואולי, היתה מוסיפה בימים בהם נפשה היתה מרה עליה במיוחד, בכלל לא מת אף פעם.
שבועיים לאחר מכן יצאו לחצות באלכסון תלול את ארצם רחבת הידיים שסדר אין בה, בקרון רכבת צפוף שריח עשן ועופות צלויים עמד בו ועל אחד ממדפי המזוודות שבמרומיו השתכנו, נלחמים על מקומם המצויין עם כל מיני טטרים ואלמנטים מפוקפקים, בסיועה הנלהב של הכרטיסנית השמנה שמשום מה מצאו חן בעיניה. כתום שמונה ימי זחילה מטרטרת, עם מים רותחים בתחנות הגדולות, הגיעו סוף סוף אל העיר הסמוכה ביותר למוסקבה בה יכלו לגור עם דרכוני הזאבים עליהם הוטבעה ביד גסה החותמת הסגולה ״ללא הערים הראשיות״, עיירה מזוהמת ודלה בה הציקו לאבי פרחחים שרדפוהו על פני מדרכות העץ, נשמטים כצלופחים ולא נרתעים גם בפעמים בהן עלה בידו ללכוד אחד מהם ולהכותו נמרצות, עד שהתחבר עם איזשהו וולודיה בלתי נשכח שפתר אחת ולתמיד את הבעיה באמצעות רגימת האשמים באבנים גדולות.
כשאחד מאלה ניסה לערב בסכסוך את אחיו הגדול שסולק בחרפה מבית הספר ועבד בהובלת משאות בתחנת הרכבת מיהר וולודיה לשלוף סכין, נופף בו וגילגל את עיניו שהלבינו, גורם לאיש ריבו להתפרץ בצחוק הומרי.
״בחורים,״ התעניין הסבל, ״וודקה - אתם שותים?״
״יותר טוב בירה.״ הסתייג וולודיה, מקפל את הסכין ומשיבה לכיסו.
״כסף יש?״
״אין.״
״נו.״
והוא לקח אותם לקיוסק שבגן הציבורי, שבבכל בוקר הסתדרו לפניו בתור שיכורי השכונה, להפיג את יסוריי החמרמורת במעט בירה פושרת לאחר שסילקו מעליה בנשיפה את הקצף האפרפר.
בנסיבות המפוקפקות הוסיפה התנהגותו של אבי להתדרדר, הולכת ומידמה לזו של אביו המשוער, לו אכן דמה כשתי טיפות מים כפי שטענה כל ימיה סבתי, ילנה יפנצ׳ינה. הוא הסתדר כמחסנאי במפעל בו עבד גם וולודיה, שנותר חברו לשתיה עד יומו האחרון, שם התפרא כליל, שתה ורדף שמלות בהעדיפו את הצעירות שבנערות, תלמידות בית הספר התיכון המקומי, וסופו שהופיע יום אחד עם אחת הנאות שבהן, אפילו שבע עשרה לא מלאו לה, טענה סבתא, הסביר שנשא אותה לאשה בלשכה למרשם התושבים, ודרש לשכנה עמם בחדר הצר בדירה המשותפת שכן להריונה כבר מלאו חמישה חודשים ובמעונות התלמידים לא הסכימו להשאירה אלא בתנאי שתפיל את עוברה והיא סירבה בשל דבקותה בדת.
סבתי מצאה עצמה נאלצת, כרבות אחרות באותם מקומות וזמנים, לחרוק שיניה בלילות למשמע גניחות כלתה ההרה עמה שכב בנה מעבר למחיצת הלביד, ישובה על שרפרף רעוע ותופרת בגדים לתינוק. לאחר שהביאה אותי לאוויר העולם הסתלקה אמי לכל הרוחות כדבר המובן מאליו, מותירה את עול גידולי לאבי וסבתי ובמהרה לסבתא בלבד, שכן בשל אורח חייו הפרוע נפטר מולידי בלילה קפוא אחד, עוד בטרם מלאה לי שנה.
בשובו מבית מרזח בלתי חוקי שם הוכה נמרצות במהלך תגרה על חסדיה של אניושקה המלצרית, החליק ונפל על הקרח שכיסה את קרשי המדרכה, ופיצח את ראשו האבטיחי, גם הראש שלי כזה - כשנולדתי תהו עליו הרופאים הפרובינציאליים ובסוף אמרו בעוגמה שאיכשהו אחיה, נושא אותו על כתפי - בעמוד טלפון מעץ.
בבוקר לא היה כבר למיליציה שום דבר מה לעשות, סיפרה סבתא. רק לאסוף את גוויתו ולשרפה בטקס צנוע בו לא נכח איש.
