פרק שלישי: נחיה כמשפחה
ישווה הקורא בנפשו את הפתעתנו, איפוא, כאשר כבר למחרת בבוקר פגשנו בחצר הפנימית של מרכז הקליטה אדם מזוקן שלמראהו גנחה סבתי המלנכולית וכמעט התעלפה, אשר התגלה מייד לאחר שאחז בזרועותיה והושיבה במסורבל על ספסל בטון, הכל שם היה עשוי מבטון, כסבי המשוער, איליה אברמוביץ׳ֿ, שהגיע לארץ שנה לפני כן והתגורר עדיין במרכז הקליטה. המהנדס לא זכר את סבתא כלל אך הסכים להכנס לרגע לדירתנו הקטנה, שם הוסיפה עוד ועוד פרטים, ואף נאלצה להסמיק שוב כשהזכירה לו את נסיבות פגישתם.
״וזה,״ דחפה אותי קדימה, ״ארתור. הנכד.״
איליה אברמוביץ׳ עמד כהמום, וסבתי מיהרה למזוג לו כוסית מבקבוק הוודקה שהביאה עמה ממוסקבה, מתוך הנחה מבוססת שאין לדעת מה תהיה איכותה בארץ החדשה.
״איך,״ עלה בידו לבסוף לשאול, לאחר ששתה והשתעל, ״את יכולה לדעת דבר כזה? הרי, את…״ השמיע קולות כלשהם, כמי שנוכחותי מונעת ממנו להסביר את כוונתו.
סבתי נופפה בידה.
״קודם כל,״ הסבירה בבטחונה העצמי שאין שני לו, ״רק איתך, מכל האנשים שם, אני הגעתי - נו. לקליימקס.״
״נו, נגיד. נגיד. אז מה?״ התנשם הסב, מציץ חטופות בי ובסבתי שמיהרה למלא שוב את כוסו, אותה גמע באחת.
״אז ככה עושים ילדים!״ שמחה, ואז הניחה יד על כתפי והפנתה אותי אל החלון, ״חוץ מזה, תראה.״
״נו…״ מילמל איליה אברמוביץ׳, מודד אותי במבטו.
״שתי טיפות מים.״ צחקה סבתא.
״והאבא?״ הוסיף הזקן ומילמל, תולה בי את עיניו באי אמון מזועזע.
״הוא, מה לעשות, היה שותה הרבה.״
״במוסד?״ הצביע איליה אברמוביץ׳ בסנטרו צפונה, לעבר ברית המועצות.
״נקרא השמימה.״ זקרה את סנטרה שלה אל על.
״אה,״ גנח סבי בצער ושתה עוד כוסית, מקמט מצחו. ״טוב.״ אמר לבסוף. ״לא אכפת. נכדים אין לי, וכסף,״ הוסיף בזהירות, ״גם אין. אבל נחיה במשפחה.״
״לגבי זה.״ הידקה סבתא את מעילה בצניעות, ״צריך עוד לדבר. תגיד שלום לסבא.״ טפחה על כתפי.
״שלום, איליה אברמוביץ׳.״ אמרתי בנימוס. ״נעים להכיר.״
סבי האיר אלי פניו, ושלף מכיסו שקית רשת קטנה ובה כמה שקדים מסוכרים, צבעוניים.
״עשו פה ברית,״ החווה בסנטרו האקספרסיבי אל בית הכנסת שבקצה מרכז הקליטה, שעל הספסל שמולו ישב גבאי כחוש ומיואש למראה, בחליפה שחורה ומגבעת. ״הם - טורקים. מחלקים כאלה ממתקים. ואתה - קרא לי סבא.״ֿ
״תודה, סבא.״
״אז מה,״ שאלה. ״איך החיים פה? נראה - לא הרבה יותר טוב.״ הוסיפה, מנענעת בראשה ככפריה.
״לא, זה לא המקום פה.״ הסביר איליה אברמוביץ׳, סנטרו פונה מזרחה ולמעלה. ״העיר בעצמה מאוד יפה, אומרים. ועכשיו פתחו גם סופרמרקט.״
״סופרמרקט?״ גילתה סבתי עניין. ״כמו באמריקה?״
״נו כן.״ שמח סבי. ״אומרים שיש - הכל.״
״ויש גם עתיקות,״ התערבתי, ״בירושלים. אני הייתי רוצה…״
״אולי,״ הציעה סבתא, שכל עגמומיותה נשרה מעליה, ״נלך לסופרמרקט עכשיו?״
״נו.״ שמח סבא. ״רציתי ללכת כבר מזמן. לבד - לא מעניין. ואנשים…״ הנמיך את קולו, ״אפשר גם להתגעגע לדובים הלבנים.״
״אה, לא.״ הצטמררה סבתא. ״לשם - לא.״
״היו דברים טובים.״ התווכח עמה סבא וחייך ממש כזאב, דבר שגרם לפניה לעטות הבעה שובבה שלא הייתי מעלה בדעתי שהיא מסוגלת לה, כרמז לסיבה הנלוזה שעמדה, כאמור, בבסיס התכתשויותיו התכופות כששירת במחנה. גם עתה היה עדיין בריון שסבתי לא הגיעה לכתפיו. שישים ושמונה שנותיו כלל לא ניכרו בו, ובניגוד לצאצאיו לא נראה יהודי.
כאשר הגיע האוטובוס תמך בהנאה ניכרת במותניה של סבתי כשטיפסה על מדרגותיו הגבוהות עד אבסורד של כלי הרכב הישן שסגר את דלתותיו וירד ברוב מאמץ ונשיפות בלמי אוויר במורד הצר ואז בעליה המתפתלת אל העיר, שם טירטר ברחובות האבן, בהם נראו פה ושם חמורים עמוסים שהילכו לצד המכוניות ואפילו גמל או שניים, דבר שהפתיע אותי מאוד, ונעצר לבסוף לצד כיכר שבמרכזה הוצב תותח שחור קטן, שכפי שלמדתי לדעת אחר כך אולתר בידי מהנדס מוכשר באחת מהמלחמות הראשונות, אולי אפילו הראשונה מכולן, וכשירה הקים קול רעש עצום כל כך עד שהערבים חשבו שזו פצצת אטום וברחו. בסך הכל - די דומה למה שהיו מספרים לנו על הקטיושות כשהייתי פיוניר.
״ארתושקה!״ ייבבה סבתי בטון הגבוה האופייני לה, מחפשת אותי ומנופפת בידה. הצטרפתי אליהם וירדנו במורד הרחוב, אל התחנה שמול התחנה שבעתיד הקרוב אני עומד לרדת בה כל יום מהאוטובוס בדרכי לבית הספר. בזמן שחיכינו, קראתי את הכריכות בחלון הראווה של חנות הספרים המשומשים הגדולה - עברית למדתי בשקיקה, בעידודה הנלהה, עוד כשחיכינו לסרטיפיקט, וקראתי כבר בכלל לא רע למרות שלא הבנתי עדיין אף מילה כשדיברו איתי. האוטובוס הגיע, סבא דיבר עם הנהג שאמר לנו לרדת ליד כיכר אחרת, שבמרכזה הפעם מזרקה נאה במקום תותח ולצידה בית מידות רב רושם שבראשו פסל של ישו. לשאלתו של סבי, הצביעה גברת הדורת לבוש על בניין לבן שצורתו כקוביה המתנוססת על עמודים ומעולם לא ראיתי כמותו, וכשחצינו את הכביש ראינו שאכן בקומתו התחתונה מצוי סופרמרקט גדול.
בכניסה ישבו שני דרווישים ארוכי שיער מקליפורניה על שטיח, הוא ניגן בגיטרה והיא, פטמותיה ניבטות מבעד לחולצת הבטיק הדקיקה, שרה בקול אלט ערב. באותה עת היתה ירושלים תחנה חשובה בנתיב ההיפים לקטמנדו, דרך ירדן ועירק ואיראן ואפגניסטן ופקיסטן והודו, בטרנספורטרים צבעוניים ואופנועים כבדים ובעיקר טרמפים, מתגוררים בהוסטלים הרבים שהיו אז בעיר העתיקה, שם היוו אטרקציה יוצאת מן הכלל עבור תושביה שמכרו להם אצבעות חשיש זחלאווי וערק לבנוני וקפה מתוק, מעשני הנרגילות מביטים בערגה בילדות הפרחים בגלביות הלבנות שהידסו בקבקביהן בסמטאות הצרות ולעיתים מזומנות גם השיבו להם אהבה, תחת מבטי הקנאה של שוטרי משמר הגבול.
בכניסה היו דלתות אוטומטיות כמותן לא ראיתי מימי, אשר הופעלו כאשר דרכו הקונים על שטיח גומי שחור. מיזוג האוויר הפתיע אותי, למעשה לא ידעתי כלל על קיומו בעולם ונדהמתי מעצם אפשרות המפלט מהחום הגיהנומי לדידי ששרר בארץ המחבתית הזו. סבתא קירקרה בהנאה כשראתה את השפע בדוכני הפירות והירקות.
״כן,״ אמר סבא חוטמנית, ידו על מותנה של סבתי שלא מחתה. ״כמו באמריקה.״
״יש לי רק את מה שנתנו כשהגענו.״ אמרה סבתא לאחר שעיינה מקרוב במחירי הסחורה, והוציאה מתיקה שטר כחול ועליו תמונתו של הרצל. ״אני לא יודעת אם יתנו לי עוד כסף.״
״יתנו.״ הרגיע אותה סבא, ״אבל רק פעם בחודש. לא מספיק בשביל לקנות פה. בואו, נראה.״ הוא לקח עגלה והחל להסיעה במעברים. הלכנו אחריו, מרותקים למבחר העצום של המוצרים, עד לדוכן הבשר והדגים, שם נדהמתי לגלות בריכת קרפיונים מבעבעת, מהם שלף המוכר דוגמאות נבחרות, קטל אותם במהלומות מערוך עץ וניקה את בשרם. חברו טחן אותו.
״לגפילטע פיש.״ הסבירה סבתא, מלקקת את שפתיה. ״נקנה משהו לאכול, כן?״ הצטרפנו לתור שהשתרך לפני המעדניה. זו שעמדה בו לפנינו, גברת לבושה היטב ובהירת שיער, הביטה בנו לרגע ומייד הסבה את מבטה בבהלה.
סבתא פערה פה.
״סוניה!״ קראה בטון חד. ״סוניה בלומנשטיין!״
האשה הסתובבה, כמקבלת עליה את דין הגורל.
״כן?״ שאלה.
סבתי ניחנה בחוש דרמטי.
״תרשי לי לעשות היכרות,״ אמרה בקול רשמי. ״ארתור יוסיפוביץ׳״
סוניה ניטעה במקומה, כמי שרואה רוח רפאים.
״ילנה.״ לחשה. ״ילנה סרגייבנה יפנצ׳ינה. ואוסיפ?״
״שתה ומת.״ השיבה סבתא בעליצות, כמי שמנערת מעליה רוח רפאים. ״הנה,״ צחקה. ״זה אבא שלו.״
איליה אברמוביץ׳ קד קידה נוכח פניה הנדהמות של סוניה.
״ארתור,״ הציגה אותי סבתא. ״זאת אמא שלך, סוניה בלומנשטיין.״
״סוניה בר.״ תיקנה סוניה בכוחות אחרונים, מביטה עלינו בתדהמה שאינה שוככת.
״את נשואה?״ שאלה סבתא.
״גרושה.״ השיבה אמי, ובאה להציץ בי מקרוב.
״אלה חדשות מפתיעות.״ התרככה מעט, מלטפת את ראשי.
״נו כן. את לבושה יפה.״ החמיאה סבתא.
״כן, את זוכרת.״ מילמלה אמא. ״אבל אולי,״ הוסיפה בקול רם, ״אני יכולה להזמין אתכם לארוחת צהריים? לא אצלי, אני מצטערת,״ חייכה בנועם, ״אין כלום בבית. בפינק.״
״זו מסעדה טובה?״ התעניין סבי. ״לא אכלתי פה במסעדה.״
״אני לא אכלתי אף פעם בחיים שלי בשום מסעדה בכלל.״ אמרתי, מביט באמי בעניין שווה לזה שגילתה בי. חזרנו לכיוון היציאה מהסופר, סבא עדיין דוחף את העגלה הריקה.
״אפילו בקפיטריה?״ התפלאה אמא.
״במסעדה עם מלצרים.״ דייקתי.
״בן כמה אתה?״
״שתים עשרה.״
״אה,״ אמרה, ״דנה בדיוק בגילך.״
״הבת שלך?״ התעניינה סבתא.
״של בעלי לשעבר.״
מונית מן התחנה שבמורד הרחוב נענתה מייד להינף ידה, מרצדס ארוכה ובה שני ספסלי עור מלאכותי, אחד שלם והאחר מתקפל, והובילה אותנו בתוך דקות מספר למרכז העיר. בפינת אחד הבניינים היתה דלת צרה שהתגלתה במפתיע ככניסה למסעדה ודלפק בר ומאחוריו אדון בחולצה צחורה ועניבה שבירך בהתלהבות לשלום את אמי, יצא גמלונית לנשקה והושיב אותנו סביב שולחן מצופה מפה.
