פרק רביעי: בית היתומות לנערות נוצריות
״אני מזמינה את האוכל, ברשותכם.״ אמרה אמא ברוסית, ״כי אם לא, לוקח להם פה זמן.״
היא קראה למלצר הקשיש, שהידס בקושי במעברים הצפופים שבין השולחנות הסמוכים זה לזה, ושוחחה עמו קצרות בעברית. לאחר שקד והסתלק סקרה אותנו אמא ממושכות ולבסוף זקרה את גביניה בייאוש משועשע.
״מי בעצם האדון?״ שאלה את איליה אברמוביץ׳, אך למותר לציין שסבתא לא החמיצה את ההזדמנות להציג בפניה עוד בן משפחה.
״זה,״ הצביעה על סבא, ״הסבא שלו,״ הצביעה עלי, ״שפגשתי במחנה. האבא של אוסיפ.״
סבא צחק. ״כן.״ אישר ללא פיקפוק. כמו בסיפור של מופאסאן על המשרתת שפרחח כלשהו הכניס להריון וברח, והיא ילדה והותירה את תינוקה בידי אחת מקרובותיה בכפר, אך נאלצה לגלות את סודה לבעל החווה לאחר שהציע לה נישואין וכשהתחמקה ממנו שכב עימה ואימץ את הילד, גם איליה אברמוביץ׳ נראה כמי שהחליט לקבל על עצמו את האבהות מבלי לבדוק בשיניה של הנקבה שזימן לו הגורל. ידו, כך ראיתי, היתה על ירכה.
״אה.״ אמי לא נשמעה מרוצה. ״אז כולנו, אפשר להגיד, קרובים.״
הינהנתי בשמחה והיא חייכה קצרות, נועצת בי עין ביקורתית.
״אצל כולכם ההופעה - קולחוז.״ ציינה. ״אצלך - כמו בפואמה פדגוגית.״
״מה!״ מחתה סבתי בכעס אך השתתקה כשהמלצר חזר, אוחז בשני מגשי מתכת ובהם שקערוריות רדודות, שנראו די סובייטיים דוקא והכילו מנות ראשונות קרות שונות: ביצים קשות, כבד קצוץ, דג מלוח, גבינות ונקניקים, ואפילו קורט קויאר שחור שסבתא נתנה בו את מבטה הצונן ולמרות שלא העזה לדבר ליד אמא, ידעתי שהיא חושבת בליבה שאם מביאים מזה רק כפית בשביל מה בכלל להביא, סתם לעשות רושם, קויאר קויאר. במסעו הבא הביא המלצר סלסלת לחם וקנקן מבדולח אטום, וגם כוס לימונדה בשבילי.
״זו הלימונדה הכי טעימה ששתיתי.״ אמרתי. סבתא כעסה עדיין.
״את יודעת כמה קשה להסתדר עם בגדים, שמה אצלנו?״ מחתה לאחר שהמלצר הקשיש דישדש הלאה. ״ואם כבר הצלחתי למצוא משהו, תמיד הזבן יגיד לך כדאי שתקחי מה שיש, אחר כך גם זה לא ישאר! אז העדפתי דברים לחורף.״
״פה - אין חורף.״ קבעה אמא. ״אחרי שנאכל ניקח אותו למשביר ונקנה לו בגדים. אל תדאג.״ חייכה אלי, ״אתה אצלי לא תהיה קולחוזניק.״
איליה אברמוביץ׳ מזג בינתיים וודקה לכוסיות והרים את שלו. סבתא ואמא עשו כמותו.
״הלוואי שאף אחד לא ילך עוד פעם לגולאג,״ החל בברכה על הכוס, הבעתו מהורהרת, ״כי אני באופן אישי, הספיק לכל החיים, ובעצם אפשר להגיד ששם גם ישבתי כל החיים, וגם לחברה שלי פה, לנושקה,״ הידק את אחיזתו, ״הספיק, אני בטוח. אז שלא נראה עוד פעם מקום כזה בחיים, ואני רוצה לשתות לחיי הנכד שלי שהכרתי עכשיו, ארתור,״ הרמתי את כוס הלימונדה הריקה במבוכה של גרגרן כשהניף מולי את שלו, ״והאמא שלו, שאם לא היתה יושבת לידי לנושקה בעצמה, שעכשיו הכרתי בשמחה,״ סבתי עיוותה את פניה, ״אז הייתי אומר שהיא ללא שום ספק האשה הכי יפה בירושלים הקדושה שדוקא אליה לרוב המזל וברצון האלוהים הגענו כולנו פתאום. נשתה!״
הם שתו וגם אני לגמתי ממי הקרח שנמסו בכוס, מביט באמי שבאמת היתה יפהפיה, עד כדי כך שדעתי השלילית מעיקרה על אבי השתפרה במשהו, שכן חרף גילי למדתי כבר אז מקריאתי שאין לזלזל בכח משיכתו של מי שאשה שכזו נקשרת אליו באביב נעוריה, למרות שעצם המושג הזה, ״למדתי מקריאתי״ ראוי ללעג, הרי אי אפשר ללמוד שום דבר מקריאה ואולי בכלל אי אפשר ללמוד שום דבר. אבל דבר אחד ברור לי לגמרי: אם הילד שלכם קורא הרבה, הכי טוב יהיה שתחנקו אותו.
המלצר דישדש חזרה והניח לפני לימונדה חדשה, ובעוד המבוגרים שותים כוסית אחרי כוסית פינה את מגשי המתכת והחליפם בקעריות מרק בשר אדום.
״גולאש!״ הכריז.
״זו המנה המפורסמת פה.״ הסבירה אמא.
״מהמטבח ההונגרי.״ הרחיבה סבתא לתועלתי. ״עם פפריקה.״
״דה,״ השיב המלצר במבטא הולם. ״פפריקה! יש לנו,״ חייך, ״גם פפריקאש״.
הם שתו. המשפחה שלי, התביישתי, שותים כמו דגים. בארצות תרבותיות, את זה אני ידעתי מהספרים, אנשים לא שותים ככה. בין הבקבוקים שבבר עמדה ציפור מפלסטיק שבאופן בלתי מוסבר וללא מקור כח ניקרה לפנים ואחור. לא הבנתי איך זה עובד ולא חשתי בנוח לשאול את סבא, שהיה ככלות הכל מהנדס.
״המרק - טעים מאוד.״ אמרה סבתא.
״ספציאליטה דה לא מאזון.״ קבע סבא בחשיבות ובמבטא בלזקי להפתיע.
״אז תספרי לנו, סוניצ׳קה,״ חייכה סבתא אל כלתה, ״בכלל מתי את באת לארץ?״
״אני,״ הפתיעה אמא, ״הייתי דיסדנטית. טוב,״ תיקנה, ״לכל הפחות, בעלי הראשון, הוא היה דיסדנט. או ככה זה נראה, לפחות. אקדמיקן, מבוגר ממני,״ הסמיקה קלות, ״וכשהצליח לצאת, אז לקח אותי גם.״
״ואיפה הוא?״ חייך אליה סבא.
״יושב.״ נאנחה אמא.
״בכלא?״ נדהמה סבתא. ״על מה?״
״בסוף הוא היה בכלל מרגל, בשבילם, בשביל הקומוניסטים. כל הדיסדנטיות, זה היה הצגה אחת גדולה, מסתבר.״ הצביעה בכתפה לכיוון המשוער של ברית המועצות מול פיותיהם הפעורים של שומעיה, ואני בתוכם. ״בקושי הצלחתי לשכנע אותם פה, בשירות הבטחון, שלפחות אני בעצמי לא מהג.ר.או - זה המודיעין של הצבא האדום,״ הסבירה כשראתה שאיני מבין, ״כמו ק.ג.ב.,״ חייכה כשהנהנתי, ״ככה הכרתי את בעלי השני.״ סיימה, ונוכח מבטינו האטומים הוסיפה: ״נו, חקר את בעלי הראשון.״
״חקר?״ שאל סבא.
״כן…״ השיבה במעורפל, ״הוא - היה אצלם קצין.״
״והתחתנתם.״ התפלאה סבתא.
״כן.״ אמרה אמא. ״ככה בסוף קרה. ואז,״ תימצתה, ״היינו כמה שנים ביחד, הוא כבר לא עבד בשירות הבטחון, והתגרשנו, אנחנו ביחסים מצויינים. הבת שלו גרה אצלי, אמרתי קודם. הוא - מבוסס,״ נראתה כמרוגזת משום מה, ״ולא אכפת לי כבר להגיד לכם, אם יש לכם הסתייגויות אידאולוגיות, אולי, שהביזנס שלו זה נשק. סוחר בנשק.״
אך סבתי וסבי רק משכו בכתפיהם באדישות הרוסית שכבר אז התחלתי להסתייג ממנה, בבטאה לטעמי סוג של חוסר יכולת להתענג באמת על הנאות העולם.
״אני לא אידאולוג,״ הדגים סבא תכונה זו. ״אני - מטריאליסט!״
״אתם באמת ביחסים טובים.״ נתהרהרה סבתי, שאפילו כאזרחית סובייטית שבילתה את רוב ימיה במחנה כפיה לא יכלה שלא להבחין באיכותם המעולה של בגדי אמי, תכשיטיה, תספורתה ותיקה.
״כן.״ קיצרה אמא. המלצר לקח את הגולש והגיש צלחות ובהן שניצל וינאי ותפוחי אדמה, ובמרכז השולחן קערית ובה סלט מלפפונים בשמנת, מחליף את כד הוודקה הריק באחר. סבי וסבתי המשיכו לשתות ללא הרף, ואמא לא פיגרה כלל. האוכל היה מצויין באמת, כמו אצל פלובר, ליקקתי את אצבעותי לאחר שסיימנו את מנת הקרפ-סוזט, עליה הזליף המלצר יין שרוף והציתה לצד השולחן, בטרם הניח חביתית מקופלת על צלחתו של כל אחד מאיתנו, והוסיף גבעת שמנת סמיכה.
״לא כך.״ הזעיפה אמי גבותיה כשניסיתי לקנח את שפתי בשרוול. ״תלך לרחוץ ידיים בבקשה, ארתור.״
״כן.״ צייתתי, יורד במדרגות אל השירותים ההדורים, שגם כמותם לא ראיתי קודם מימי. כשחזרתי כבר עמדה כל החבורה ליד הדלת.
״יופי.״ אמרה אמא, מובילה אותנו החוצה. ״עכשיו רק רגע פה למשביר, כי באמת אי אפשר לסבול שאני אסתובב פה בעיר, איפה שאנשים מכירים אותי, עם חבורה כזאת. אתם לא כועסים, אני יודעת.״
סבתי קפצה שפתיים אך הלכה אחריה. סבא מדושן העונג פסע מעט מאחוריהן, מביט פעם בישבנה של זו ופעם בשל חברתה, ואני עברתי לצידו את הכביש כשהתחלף הרמזור לבסוף, ונכנסתי בפעם האחרונה בדמותי הישנה, לפני שקנתה לי אמא מלתחה חדשה ומלאה במהירות בל תיאמן, קשישות הסתדרותיות מפזזות סביבנו בכל המחלקות, בגדים ולבנים ונעליים בשבילי ובשביל סבתא וגם סבא, שלא ניראה מהקולחוז, ואמא הכריחה את כולנו להחליף בגדים, ואת סבתא גם את התיק, וביקשה מהקשישות להשליכם לפח או לתת לויצ״ו, אם ויצ״ו צריכים כאלה דברים, ושילמה על הכל במזומן מתיקה שנראה כמלא בשטרות, ואז ירדנו במדרגות הרגילות שעמדו לצד המדרגות הנעות, קומה אחרי קומה אל הרחוב, עד שיצאנו מהבניין הברוטליסטי החדש והלבן, הבוהק ונטול החלונות, שרבץ באופן יציב כזה, סולידי, כאילו ניטע שם במהלומה, לצד בית היתומות לנערות נוצריות, שכבר ננטש אז אך טרם נהרס.
